Press review for Debut
נענע- תרבות ובידור

יותר מעניין בפריפריה

רון גרנות

ברק היימן מגיע לניקולודאון עם הסדרה "הופעת בכורה" ועם אחיו ושותפו הנצחי, תומר. ראיון

"יש משהו באנשים שחיים מחוץ למרכז שיותר מעניין לעבוד איתם. יש בהם משהו יותר נגיש, אותנטי ואמין. הם לא מפונקים. אני חושב שאחד הערכים המוספים של הסדרה שהיא קצת שוברת סטריאוטיפ של נוער ב 2007. בניגוד למה שאנחנו קוראים בעיתונים אתה רואה שם חברה' מקסימים שיודעים להעריך דברים, וגם אם יש להן מצוקות הם לא פורקים אותם באלימות ובגועל נפש אלה דרך מוזיקה". כך מקדים היוצר הדוקומנטרי ברק הימן, כשהוא מספר על סדרתו החדשה, "הופעת בכורה", שתעלה הערב בערוץ ניקולודאון, העוקבת אחר שני הרכבי מוסיקה מהפרפריה, "דיטורה", להקת רוק מקריית מלאכי; ו"הברינקס" צמד ראפרים ילידי אתיופיה מנתיבות, שחלומם הגדול הוא לפרוץ את מחסום הפלייליסט הנוקשה ולזכות בהכרה תרבותית.

גם הפעם, אם כן, הלכו על הנוסחה הדוקומטרית הבטוחה: עיירות פיתוח, נוער קשה יום, בעיות כלכליות, ומצוקות שמצטלמות טוב יותר מכל מה שאפשר למצוא באולפן ממוזג עם תפאורה בוהקת וקאסט שחקנים נוצץ. היימן נשבע כי לא מדובר במהלך מחושב: " לא באנו עם אג'נדה ברורה מראש. היה לנו חשוב קודם כל למצוא להקות שהמוזיקה שלהם מקורית ולא משהו ששמענו כבר. במקביל לזה, הפוטנציאל הדוקומנטרי של הדמויות האלה הוא מעניין. זה לא לגמרי מפליא אותי שהלהקות האלה באות מהפריפריה. אני חושב שהמציאות ממנה הם מגיעים היא בהרבה מובנים יותר מאתגרת ומורכבת מזאת שחיים בה במרכז".

התהליך של מימוש החלום החל מגיבוש ההרכבים, דרך איסוף החומרים המוזיקליים ועד העלייה על הבמה הוא במרכזה של הסדרה אותה ביים וערך ברק ביחד עם אחיו הבכור, הבמאי תומר הימן. ההיימנים מביטים על חברי הלהקה מבעד למצלמות, בעוד שחברי להקת הדג נחש שאנן סטריט ודודוש קלמס מלווים את המוזיקאים הצעירים ומדריכים אותם לקראת העבודה על הסינגל הראשון ועל המופע. "שאנן ודודוש הם צלע מאוד משמעותית בסיפור הזה", מספר ברק."הבאנו להם מספר מצומצם של להקות אחרי שכבר אנחנו עשינו עבודת סינון ראשונית. השתיים האלה במיוחד נגעו להם ללב".

מי קהל היעד של הסדרה ?

"זה בני נוער הצופים בדרך כלל בערוץ ניקולודיון ואני חושב שהיא יכולה לתקשר גם עם ההורים של הצופים. זה גם היה האתגר הגדול, מצד אחד לא לשכוח שקהל היעד הם חבר'ה צעירים בני 12-16, ומצד שני לעשות סדרה שתעניין ותסקרן אותנו בתור יוצרים".

הישיבות הממושכות לצד אחיו תומר בחדרי העריכה אינם זרים לו שכן מדובר בפרויקט הרביעי במספר בו הם מפרים אחד את השני ועובדים בשיתוף פעולה מלא. אחרי "תומר והשרוטים", "שחור על לבן" ו "גשר על הוואדי" ובקרוב סרט שיעסוק בסופי צדקה ובני העדה השומרונית, האחים ממשיכים גם הפעם לשים את הספוט על המוטיב החוזר שלהם בכל אחד מהפרויקטים שנגעו, גזענות. " לצערי גזענות תופסת מקום מאוד משמעותי ומכריע בחברה שלנו. אנשים שחווים גזענות יש בהם רגש חזק והוא מאבק על ההתמודדות על המקום בחברה שלנו. אם אתה היית נשפט על פי צבע העור שלך, מוצאך או העדפותייך המיניות אז זה משהו שהיה משפיע על כל חוויות החיים שלך", הוא אומר בכאב בהמשך לשאלה על ההתעסקות האובססיבית בגזענות בכל הסרטים שלו.

מה ההבדלים בינך ובין תומר בהתייחסות האומנותית שלכם ?

"קשה לי לענות על השאלה הזאת. אנחנו מתנהלים טיפה שונה. יש לנו טעמים שונים. רק כשאנחנו יושבים ביחד בחדר עריכה כשאני מביא את כל הצילומים והוא את הניסיון העצום בעריכה באיזשהו מקום השילוב הזה עזר לפרקים להגיע לתוצאה יותר טובה בסוף. זלא בטוח שהייתי יכול לחוות את העבודה הנוכחית אם זה לא תומר שיושב לצידי. ברמה של האגו, לא יודע אם הייתי נותן למישהו אחר לעשות מהפכות מבלי להתבאס מזה".

אתה רואה את עצמך בעתיד פונה לביים ז'אנרים שהם לא דוקו ?

" אני לא מרגיש שמיציתי את זה. יש לי עוד כמה שנים טובות לחקור את הנישה הזאת ולהשתכלל בתוכה. אולי בעתיד ארגיש שמיציתי ואלך למקומות אחרים. סרטים עלילתיים פחות מעניינים אותי. מה שכן, ללכת וללמד או לעשות שיתופי פעולה בחו"ל ולעבוד עם בימאים זרים, בשמחה".

לסיום, איך זה שלצד כל ההצלחות המקצועיות שלך, בגיל 32 אתה עדיין רווק?

"אני מרגיש שזה מתוך בחירה שאני עומד מאחוריה. השנה הזאת היתה מאוד אינטנסיבית כשעבדתי על שלושה פרויקטים במקביל. הרבה אנשים לא מפרגנים ועינם צרה קצת אבל אני אומר אני עובד מאוד קשה על זה ושום דבר לא בא לי בקלות. אני עובד שבעה ימים בשבוע אין שישי שבת ואין יום ולילה. יש לי הרבה אנרגיות עכשיו. חוץ מזה שתומר ואני מגבים אחד את השני זה הרבה יותר קל. אנחנו גם גרים באותו בניין ובאותה קומה במדרחוב נווה שאנן, אז כך שאני לא מרגיש בודד אף פעם".


>> Read the original article at נענע- תרבות ובידור