Press review for It Kinda Scares Me
GOGAY

שריטה בלב

ניר זייד

ישנם סרטים דרמטיים, עצובים, מרגשים, שבשיאם מעבירים בך רעד בלתי יתואר בגוף. בנשיקה בין הדמויות הראשיות, כשהבן יוצא מהארון לפני הוריו, כשדמות אסרטיבית ובלתי פגיעה כביכול נשברת, כשהבת חוזרת אל האבא האהוב, או שהילד חוזר לזרועות אמו. אז לנו, הצופים, דמעה נוזלת, ריגוש עובר בגוף, התרחשות נפלאה. כן, הקולנוע יודע להעביר קסם. בסרטו התיעודי של תומר הימן "תומר והשרוטים" השיא הוא בכל דקה, בכל שניה, בכל רגע. הרעד בגוף עובר שוב שוב, עומס של רעידות שמציף אותנו כצופים, שניה אחר שניה אחר שניה.

תומר הימן היינו מדריך של קבוצת נערים בישוב אזור, נערים הבאים מרקעים של אלימות, הזנחה, עוני, תיקים פליליים וקללות נמרצות, עולם שכולו חרא אחד גדול. הוא מחליט, יחד עם הקבוצה, להעלות הצגה במתנ"ס המקומי בשם "תומר והשרוטים", הצגה שתבוא מתוכם, מליבם, מבעיותיהם, מרגשותיהם, מעולמם הפנימי שאיש לא לומד להכיר או לשמוע, שכן כולנו רואים את הנערים האלה בשעות הלילה הולכים מכות באיזה חור, שתויים או יושבים במעצר. בעזרת אורן יעקובוביץ הצלם, הוא מתעד את כל התהליך שעובר על הקבוצה, עד העלאת ההצגה ב"צוותא", רעיון אשר מציע לקבוצה השחקן עידן אלתרמן (המוכר לכולם מ"פלטפוס" ו"ילדים סורגים לאלוהים"). זהו סרט תיעודי, המתעד מסע אל תוך עולמם הפנימי של בני נוער, כאלו הרחוקים מאתנו - היענו אינטלקטואלים, המשכילים התרבותיים והחכמים, אלו שיודעים לכתוב ולהתבטא יפה, הליברלים והחכמים, עם שאיפות האוניברסיטה וההצלחה בחיים, החיים במרכז הארץ, וקונים כרטיס לסרט "תומר והשרוטים" ואח"כ כותבים ביקורת בפריידזין. אני בן 20, אני קרוב לגיל של הנערים האלה, ואת עולמם אני פוגש רק לעיתים רחוקות, מבעד לעדשות מגוננות. איך אפשר לכתוב ביקורת על סרט שעשוי מחומרים כל כך אמיתיים, החומרים של החיים, כשאתה יוצא מהסרט המום? ולמה בכלל לכתוב ביקורת? למה לא לכתוב בפשטות – רוצו לראות את הסרט הנפלא, המרגש, האינטימי, המיוחד והשרוט הזה. פשוט חוויה שלא נחשפים אליה רבות. מכיוון שכל ניסיון לגעת ביצירה התיעודית המיוחדת הזו עלול להרוס חוויה כה ספונטנית, אני אגע רק מסביב, רק קצת, אני מבטיח – רק להאיר את הזויות, באמת, רק להאיר. לסרטים תיעודיים אפשר למצוא אין סוף נושאים. אפשר לעשות סרטים תיעודיים כדוגמת דוד פרלוב (אם כי לא בגאוניותו וסבלנותו המפוארת), אפשר לעשות סרטים תיעודיים גם על אסירים בכלא, על נשים שנאנסו, על הומואים ולסביות, על בתי קפה בתל אביב, על עשירים ומפורסמים, על עניים ואביונים, על חולים, על חיים, על מתים. בכך "תומר והשרוטים" לא חורג מהקונספט התיעודי הנ"ל – הוא לוקח קבוצת נערים הבאים מרקע בעייתי ופותח את עינית המצלמה מולם. ההבדל הגדול הוא, ובכך על פי דעתי גדולתו הבסיסית של הסרט, בכך שאין הוא מדשדש בביצה של עצמו – אותה הצגה עליה עומלים אותם נערים, אותה הצגה שהיא מטרתם העיקרית בפגישות, מעבר לכך שבסופו של דבר עולה על הבמה, הינה הקטליזטור שפותח את עולמם האחד לפני השני, לפני תומר המדריך, ולפנינו הצופים. ההצגה הזו שנמצאת (לפחות בתחילת הסרט) אי שם באופק היא מה שמפרק את החיצוניות ובונה את הפנימיות. תאטרון נראה פה כמו הבחירה הנכונה ביותר – כאשר קבוצת אנשים עומלת במשך חודשים על הצגה או מופע, שעות על גבי שעות, מעבר לעבודה "נטו" נפתחות דלתות מסתוריות של אלו השותפים ליצירה. כשאנשים נמצאים יחד במשך שעות, ועומלים על דבר מסוים אז כולם רבים עם כולם, בוכים עם כולם, צוחקים עם כולם, מתאהבים כועסים והעיקר – נחשפים. ובמיוחד כאשר אותה הצגה, היא הצגה אותה יוצרים הנערים בעצמם, הצגה על חייהם. אומרים שבתאטרון הבמאי תמיד משמש, בין אם ירצה או לא, גם כפסיכולוג של השחקנים. אמנם תומר הימן איננו "הבמאי" של ההצגה, אך הוא המדריך. ואילו גם פה מתפרקת קלישאה שכיחה זו – תומר לא מסוגל להיות הפסיכולוג שלהם. הוא איתם, עין מול עין, פנים מול פנים, לא מתנשא ולא שופט. יש לו את עולמו שלו, את הבעיות שלו, את החיים שלו. כולם ביחד באותו מקום. ההצגה שמעלים הנערים, מעבר לכך שמשמשת כטריגר לחשיפת עולמם, מונעת מהסרט מלהתרפק ולהתפנק במלכודות שהוא עלול ליפול אליהם. כלומר, הסרט לא מציב בפנינו קבוצת נערים שכל אחד מפתח מונולוג על חייו הקשים. זהו לא סרט מונולוגים ודיאלוגים נטו. אנחנו הצופים, לא יודעים בכלל מה הבעיות הספציפיות של כל אחד מנערים אלו (חוץ מדברים שעולים פה ושם, כמובן). הדילוג על הפן הזה, או חוסר ההתרפקות באפשרות תיעודית כזו, הינה מעלה נפלאה של הסרט. בכך שאנו צופים בתהליך שהם חווים, כלומר, בשלב הבא, בשלב שלא הרבה מגיעים אליו – בהתמודדות עם העולם הזה, בהתמודדות בינם לבין עצמם, בהתפתחות שלהם ובתהליכים שעוברים עליהם כקבוצה שעובדת ביחד על הצגה, אז נחשף באמת עולם הכואב, המיוסר, העולם שזקוק לאהבה ולהבנה. כך גם כאשר תומר המדריך חושף בפניהם את נטיותיו המיניות ההומוסקסואליות – אנו צופים בתדהמה שעל פניהם, ואחריה, ההתמודדות והעיכול. הם צוחקים על זה, מדברים על זה, נחשפים למשהו שיש בו "טאבו" מסוים, טאבו מאצ'ואיסטי. ללא כל מסך חוצץ, הם נחשפים לפנינו בהבנותיהם ותפיסותיהם לגבי נקודה זו, כיצד ראיית עולמם משתנה כאשר מדובר במישהו שהם למעשה אוהבים - ואז מתגלה ליברליות אמיתית וטהורה, חסרת מסיכות וצביעות, אז מתגלה אהבת אדם, רחשי כבוד וחברות אמיתית. אי אפשר שלא לצאת שרוט מהסרט, מעין שריטה קטנה בנשמה. תזמינו כרטיס ותלכו לראות, סרט מרגש, מרתק, סוחף ונפלא. סרט ששואפים שאיפה ארוכה בסיומו, ונושפים החוצה בחיוך גדול. סרט מהחיים, שגורם לנו הרבה יותר להבין ולקבל, שממסמס את ליבנו ומרעיד את נשמתנו, כך נותר להגיד לתומר ולשרוטים רק מילה אחת – תודה.


>> Read the original article at GOGAY