Press review for The Way Home
הארץ אונליין

תומר הימן לא הפסיק לצלם את המשפחה שלו, עד שיצאה לו סדרה דוקומנטרית

מאת נרי ליבנה

אמא ואבא התגרשו, אמא חלתה, מישהו יצא מהארון והחליף מאהבים, הלב פרח והלב נשבר, אנשים נולדו ואנשים השתגעו, אחד התאבד, ותומר הימן עם מצלמה ביד. 13 שנים של תיעוד אובססיבי הפכו את משפחת הימן להרבה יותר מאשר החומר ממנו עשויות סדרות מופת דוקומנטריות, הם הפכו אותה למי שמחפשת את דרכה הביתה מבעד לעדשת המצלמה.

אנחנו, נועה ואני, אנחנו הזוג הישראלי האותנטי, אומר צבי הימן, חקלאי בעברו ושף סושי בהווה בביתו שבכפר נטר, מושב אי שם בעיבורי השרון. "זה גן עדן, גן עדן במלוא מובן המלה", הוא אומר ומסמן בכף ידו תנועה המקיפה את כל מה שמסביבו - בתי סוכנות שהפכו לווילות צמודות קרקע, גינות מטופחות, שדות ומטעים. "ולא רק כפר נטר", הוא מוסיף, "כל המושבים האלה שפעם עבדנו בהם בפרך והפכו היום למקומות שהכי נעים לגור בהם, גם כפר ידידיה".

הזוג הישראלי האותנטי כבר 14 שנים לא ביחד. צבי השאיר מאחוריו 56 שנות חיים בגן העדן של כפר ידידיה, מהן 34 שנות נישואים לנועה, ומצא לעצמו גן עדן אחר. סיפור המשפחה המתפרקת ומתלכדת מחדש סביב דמותה של האם עובר לאורך כל פרקי הסדרה הדוקומנטרית ממיסת הלב שביים בנם תומר הימן, והפיק אחיו הצעיר ברק הימן.

זו לא הפעם הראשונה שתומר וברק עובדים ביחד, ולא הפעם הראשונה שתומר מכניס את סיפור חייו לסרטים ולסדרות שלו. יש במאים דוקומנטריים שהחומר הטוב ביותר שיש להם הוא הדמות שמביטה דרך המצלמה, כלומר הם עצמם. כזה הוא תומר, שמתגלה על מורכבותו, תמימותו והאובססיביות שלו גם ביצירותיו זוכות הפרסים המקומיים והבינלאומיים "בובות של נייר" ו"תומר והשרוטים". ברק, לעומתו, כשאינו מפיק הוא במאי שנוטה להעלים את עצמו ולתת לדמויות לדבר ללא פרשנות מילולית מצדו, כמו בסרט המקסים "הריקוד של אלפונסו". "תומר ואני מאוד שונים בעבודה שלנו", אומר ברק, "וזו אולי הסיבה שכל כך טוב לנו לעבוד ביחד. אין בינינו תחרות. מצד שני, קורט וונגוט אמר שכל סופר צריך לכתוב לאיזשהו קורא אידיאלי שהוא חושב עליו. אני חושב שהצופה האידיאלי שלי הוא תומר. הביקורת שלו היא זו שתמיד הכי חשובה לי. אני חושב שאני גם הצופה הראשון שלו".

"החיים שלו והדברים שהכי חשובים לו בחיים - האחים שלו, המאהבים שלו, ההורים שלו", מתמצתת נועה אמו. וכאן הוא במיטבו. לפני שנתיים וחצי הגיעו תומר וברק למשרדי יס דוקו ובאמתחתם עשרות קלטות ובהן 720 שעות שצילם תומר במשך 13 שנים. ביס דוקו החליטו להזמין מהם סדרה דוקומנטרית. 250 משמרות עריכה נדרשו כדי להפוך את חומר הגלם הזה ל"בדרך הביתה", סדרה דוקומנטרית שטרם נעשתה כמוה במחוזותינו, יומרנית לא פחות מהיומנים של דוד גרינברג ולטעמי מוצלחת עוד יותר.

ההורים, מלח הארץ שנולדו בכפר כשעוד היה מושב חקלאי, מתגרשים לפתע כשהילדים כולם כבר גדולים. האבא עוזב את הבית ומוצא חברה חדשה, האמא ממשיכה בחייה, והילדים תמיד בדרך הביתה - בדרך לארוחת הערב אצל האמא, שכובשת את המסך פרק אחר פרק, ושהיא אולי הגיבורה האמיתית של הסדרה.

הכל אודות אמא

נועה, אמו של תומר, היא אשה שרוב חייה הסבה לשולחן ארוחות הערב המשפחתיות כשהיא מוקפת לפחות בשבעה גברים - חמשת ילדיה, בעלה ואביה. סטריאוטיפ של מושבניקית - קצוצת שיער, נטולת איפור, נמרצת, כנה להפליא, נטולת כל פוזה או העמדת פנים. בצר לה היא בוכה, נשכבת במיטה ומליטה את פניה, אחר כך מצטחקת אל מול המצלמה, ורוב הזמן היא במטבח בעל ארונות הפורמייקה הלבנים, או ליד הכיריים שיש עליהן בכל זמן נתון לפחות ארבעה סירים, או מגישה אל השולחן, או מתיישבת לשיחת נפש או לארוחת ערב או חג ביחד עם לפחות עוד עשרה מבני משפחתה ואורחים. ודאי יהיו בין הצופים רבים שיהיו שמחים לאמץ אותה לאם או לסבתא. אמהות רבות בין הצופות ודאי יקוו כמוני שגם ילדיהן יאהבו אותן כפי שאוהבים עופר (46), אלון (41), תומר וארז (39) וברק (34) את אמא שלהם. כי נועה הקדישה את חייה לגידול הילדים והנכדים ולהקמת הבית לתפארת, המוקף חצר ענקית, שיש בה גם מגרש כדורסל, ומסביבה פרדסים וחממות פרחים שמושכרות כיום למישהו אחר. היא גם עבדה קשה ברפת, בלול ובגידולי הפרחים וחמש שנים ניהלה את המשק והמשפחה לבדה בעוד בעלה מוצא את פרנסתם בחו"ל. מעולם לא חיפשה את אושרה מחוץ לבית, וגם כשנשארה לבדה לא חיפשה לעצמה אהבה. מעולם לא עזבה את כפר ידידיה, מושב שגם בשיאו לא היו בו אף פעם יותר ממאה משפחות, ולמרות זאת היא מקבלת בפתיחות יוצאת דופן את הראיונות החושפניים והנוקבים ביותר שעורך בנה תומר עם מאהביו וגם מארחת אותם בשמחה ומאמצת אותם למשפחתה. באחד מפרקי הסדרה שואל אותה תומר אם זה נכון מה שהיא אמרה לו, "שלא הזדיינת עם אף גבר חוץ מאבא". והיא בלי למצמץ אומרת לו ומגחכת: "נכון מאוד, וגם את זה כנראה לא עשיתי כל כך טוב". ולמרות גילה, 65 בצילומים האחרונים בסדרה ו-67 כיום, וחוסר המומחיות שלה, כביכול, היא דנה בפתיחות יוצאת דופן עם בנה אודות חיי המין שלו, מחווה את דעתה על מאהביו ואומרת לו בפקפוק: "אתה רוצה לומר לי שכבר חודש לא הזדיינת? לא יכול להיות". בשיחה איתה, ליד שולחן המטבח בשעת לילה מאוחרת, כשהיא מגישה לברק ולי לטקס בתוספת רסק תפוחי עץ תוצרת בית ושמנת שהוכנו מראש לבקשת ברק, אומרת נועה שמידת החשיפה הגדולה של חיי המין של בנה תומר ומאהביו כלל לא הביכה אותה, "אבל היה לי לא קל לראות את זה. מצד שני, זה היה לי מאוד מעניין לראות. ללמוד קצת על החיים בחוץ. חיים אחרים. כל החיים שלי אני כאן ומה כבר קורה בכפר ידידיה? כלום. אני מרגישה שהסדרה הזאת וכל השיחות עם תומר והחברים שלו והחברים של כל הילדים שלי מאוד הרחיבו את הרפרטואר הרגשי שלי".

היה לך קשה כשתומר בא ואמר לך שהוא הומו? "לא, כשהוא סיפר לי היה לי נורא כיף, מפני שלפני זה הוא הסתובב כל הזמן מסביבי כמו פורפרה ולא ידעתי מה קורה לו. פחדתי שאולי הוא חולה מאוד או הסתבך, סמים, פלילים, אני לא יודעת מה, כי הרגשתי שיש משהו שהוא רוצה לספר לי ולא מצליח. אז כשהוא אמר לי נשמתי לרווחה וחיבקתי אותו ואמרתי לו: זה הכל? זה כל מה שיש לך להגיד?" היא רזתה הרבה מאז שהסתיימו הצילומים, והחלימה מסדרת ניתוחי פרקים. המראה הכמעט גברי שהיה לה הוחלף - בעזרת תסרוקת חדשה, גזרה מחוטבת ובגדים נאים - במראה נשי מעודן, אבל היא איתנה בדעתה להישאר בגפה. "אני לא מאמינה שאני יכולה למצוא גבר שימצא חן בעיני עד כדי כך שיהיה לי נעים איתו יותר מאשר לבד", היא אומרת לברק שחוזר ומציק לה בעניין. "מה אני צריכה איזה זקן שישב לי כאן וינדנד לי? אתה לא רואה בעצמך שהחיים שלי יותר טובים עכשיו בלי אבא שלך שאני צריכה להתחשב בדעתו לגבי כל דבר, וכשאני יכולה להרשות לעצמי לתת לילדים שלי כל מה שאני רוצה בלי לשאול אותו?" "זה לא שאת לא מאמינה שתמצאי מישהו שימצא חן בעינייך, את לא מאמינה שאת יכולה למצוא חן בעיני מישהו", מתחכם ברק. "את לא חושבת שבמידה מסוימת השלכת את יהבך על הילדים וזה בא על חשבון הזוגיות?" "עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי והרבה טעויות בזוגיות, אבל לא בגלל הילדים", מרגיעה אותו אמו. "טוב לי לבד. אני יכולה לראות טלוויזיה במיטה, לקרוא במיטה. יש לי החברים שלי והגינה שלי והילדים שלי, לא חסר לי כלום, חוץ מעופר, כמובן". עופר הוא הבן הבכור שמתגורר באמריקה. היא ביקרה אצלו, הוא מגיע לארץ לביקורים, ובכל זאת היא לא מסוגלת להתגבר על געגועיה אליו. "כואב לי שהוא לא פה. אני צריכה אותו פה. את השיחות איתו. המקום שלו זה פה. למה הוא לא מרגיש שייך לפה? זה שלנו, המקום שלנו פה". ברק אומר לה שתמיד אבא הוא זה שהיה הפטריוט, "ובסדרה רואים שהוא אומר שאם יותר טוב לילדים באמריקה, הם צריכים להיות שם, ודווקא את לא מוכנה לתת קרדיט לבחירה של עופר. אולי במקום זוגיות הפכת לאובססיבית בעניין הילדים שלך. את יודעת מה חברים שלי אומרים? מה היא מקטרת, יש לה חמישה ילדים, 80 אחוז מהם בארץ וכל הזמן היא לא מפסיקה לבכות". "אבל בסך הכל תמיד אני הולכת עם הבחירות של הילדים שלי", אומרת נועה. "כן מצא חן בעיני, לא מצא חן בעיני - לא הפרעתי לאף אחד. אולי רק לעופר אני עושה קצת רגשות אשם ומצליחה קצת להפריע". לברק יש עכשיו חברה פולנייה נוצרייה. "קודם היתה לי חברה ערבייה ובמהלך השנים היו לי חברות מחו"ל, אבל לאמא שלי וגם לאבא שלי אף פעם לא היתה בעיה עם אף אחת, כמו שלא היתה להם שום בעיה עם החברים של תומר. זה לא מובן מאליו, כל הפתיחות הזאת וכל הקרדיט שהם נתנו לתומר ולי לעשות את הסדרה". בשם האב צבי הימן, אביהם של החמישה, אהב גם הוא לצלם בצעירותו וסרטי מצלמת ה-8 מ"מ שלו חושפים משפחה מאושרת. אמא יפה במכנסיים קצרים, ילדים צחקנים בגובה יורד - קראו להם "החמישייה הפותחת" - מראות של כפר וחגיגות משפחתיות. צבי כלל לא זכר שצילם את הסרטים האלה, עד שתומר סיפר לו על הסדרה שהוא עובד עליה. "מכיוון שאני טיפוס שלא זורק שום דבר בחיים", הוא אומר בביתו שבכפר נטר שאותו הוא חולק עם בת זוגו פליאה, "נזכרתי בסרטים ומצאתי אותם. נהגתי לצלם בעיקר סמוך ללידת כל ילד, ואחרי שברק נולד הפסקתי". תמונות הילדות המשולבות בסדרה בעדינות עומדות בניגוד לצילומי ליל הסדר האחרון שחגגה כל המשפחה ביחד, לפני 14 שנים, ולעוד סצנה מכמירת לב שבה נראה צבי שהגיע להסיע את אחד מבניו לשדה התעופה, יושב מול נועה באותו מטבח פורמייקה ושניהם אינם מצליחים להוציא מפיהם מלה. בניגוד לנועה, שמופיעה בכל פרקי הסדרה, לצבי ישנן רק אפיזודות קצרצרות. באחת מהן, נוגעת ללב במיוחד, הוא מגיע לראשונה לביתו החדש של תומר, שאליו עבר לגור שנה קודם לכן. "רק כשראיתי את הסדרה הבנתי איזה חרא הייתי כלפיו", אומר תומר. "האבא שלי אחרי שנה מבקש ממני רשות לבוא סוף-סוף לבקר אותי, ואני אפילו את השיחה הזאת עושה כשאני מאחורי המצלמה. והוא, שאומר שם דברים מאוד מרגשים, כמה הוא דואג לי ואיך הוא אוהב אותי, והוא אדם סגור מאוד, מקבל את הדין. כי הסאבטקסט של הסיטואציה זה שאם הוא רוצה שהבן שלו יואיל לדבר איתו הוא חייב לקבל את זה שיהיה שם תיווך של מצלמה. כל הנושא הזה של האתיקה של הצילום מאוד העסיק אותי במהלך הצילומים, ועוד יותר בעריכה". לא פחות מפתיעה נכונותם של בני זוג קבועים ומתחלפים של תומר לדון ביחסיהם הרגשיים והמיניים איתו לפני המצלמה, וההסכמה שנתנו להכליל את החומר המצולם בסדרה, לאחר שראו אותו. לא מאהב אחד מטיח בתומר את אשמת האגואיזם שלו. לפחות אחד מהם נפרד ממנו בנוכחות המצלמה. בתחילת הסדרה אומר ברק לתומר שהוא אדם נכה שלא מסוגל לדבר עם אנשים מבלי להסתתר מאחורי המצלמה. בהמשך מאשים אותו אחיו התאום, ארז (בעצמו בעל חברת הפקה בתל אביב) במניפולטיביות באמצעות המצלמה. מדי פעם, לא לגמרי באסרטיביות ובחוסר הצלחה, מבקשים ממנו בני משפחה שונים לכבות את המצלמה. אבל הוא, כך הוא מעיד כיום, "ממש לא הייתי מסוגל לזה. לכל מקום הלכתי עם המצלמה. בעצם, הזוגיות שלי עם אנדריאס היא הזוגיות הראשונה שלי שמתנהלת לא לעיני המצלמה". אמנם, היכרותו עם אנדריאס בפסטיבל ברלין, שבו זכה "בובות של נייר" בשלושה פרסים ושאליו לקח את אמו, מתועדת בסדרה, אבל מאז נגמל מהדחף הכפייתי לצלם כל דבר הנקרה בדרכו. "את לא יודעת איזה כיף זה. אני מגיע לארוחות ערב אצל אמא שלי בלי מצלמה, מדבר עם אנשים ככה סתם, שלא לדבר על מה שזה עושה ליחסים שלי ושל אנדריאס. בכלל, אנדריאס כל כך פתח אותי מבחינה רגשית ושיחרר אצלי דברים ואני לא זקוק יותר להגנה ולהסתתרות הזאת". את כפר ידידיה, על שם ידידיה האלכסנדרוני, הקימו לפני יותר מ-70 שנה עולים חדשים מגרמניה ומהולנד. "למעשה היצירה הקולנועית המשותפת הראשונה של תומר, ארז וברק היתה הסרט שהם עשו ל-70 שנה לכפר ידידיה", אומרת נועה. סרט מזעזע, איום ונורא, אומר ברק. סרט נפלא, מתעקשת נועה. צבי, בן 71, נולד להורים שהגיעו מהולנד. נועה נולדה לזוג ייקים. לצבי היה אח אחד, לנועה ארבעה, ביניהם גם תאומים. "בכלל צבי היה מאוהב באחותי הגדולה רחל, אבל היא לא נתנה לו אז הוא התחיל איתי כשהוא היה בן 20 ואני בת 16", אומרת נועה. "אני מכיר אותה מהיום שנולדה", אומר צבי ביושבנו סביב השולחן הגדול ב"היכל הסושי של צבי" שבנה במרתף ביתו בכפר נטר. "אחותה היתה בת גילי והיינו ביחד בגן ובבית הספר. אבל אחותה לא רצתה אותי אז התאהבתי בנועה". נועה מדברת מהר. צבי מדבר לאט ובהדגשה שמשווה לכל מלה שלו חשיבות יתרה. נועה, לעומתו, מתייחסת לעצמה בקלילות. לנועה יש דשא, פרחים, עצים ופינת ישיבה לילדים ולנכדים, ולצבי יש בחזית הבית גן יפני מעוצב מחצץ בשני צבעים. פוסטרים של הסרטים שעשו ילדיה, קולאז'ים של צילומי נכדים וילדים, ברכות ומזכרות של בני המשפחה מעטרים את הקירות אצל נועה. בבית של צבי ופליאה ישנם ציורים ופסלים מעשה ידיה. נועה מבשלת מרק וצלי וכרוב אדום וקציצות לגדוד. צבי, שעד שעזב את הבית לא הכין לעצמו ביצה קשה, מתעסק באוכל מעוצב, אסתטי, אבל לא כזה שבא לך לטרוף כשאתה פותח את המקרר או נובר בסירים אצל אמא. כשמתבוננים בהם כיום קשה להבין מה הדבר שקשר אותם מלכתחילה, ובכל זאת ארכו נישואיהם 34 שנים ולפניהם היו חברים ארבע שנים, ובחלק מאותן שנים גם היה טוב ונעים. הדרך הביתה בסדרה היא תמיד הדרך לבית של אמא, של נועה, ואף פעם לא לבית שלך, אני אומרת לצבי. לא קשה לך עם זה שאתה כמעט לא נוכח בסדרה? "תראי, יש לנו חמישה בנים לתפארת, אבל בעיקר לתפארת של אמא שלהם. בסדרה זה כמו בחיים, ואני מודע היטב לחוסר האיזון ומבין אותו. חלק מזה אולי כי כל ילד צריך יותר את אמא שלו. חלק אולי נובע מהעובדה שהרבה זמן כמעט לא הייתי בבית או לא הייתי בכלל, וחלק אולי בגלל האישיות המיוחדת של נועה. אבל אני חושב שדווקא דרך הסדרה התקרבנו יותר, אני והילדים". אהבת בנים כל אחד מגיבורי הסדרה עושה את הדרך הביתה ביותר ממובן אחד. כולם מגיעים לבית הילדות שלהם וכולם עוזבים אותו. כל אחד מהם מחפש לעצמו בית חדש. שלושה מהם מחפשים את הבית בחו"ל. אחד מהם, הבכור, הטייס, המדען, מחליט להישאר שם עם שלושת ילדיו. אחיו חוזר להתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בכפר ידידיה. שלושה בונים את חייהם בתל אביב. ארז, תאומו של תומר, מקים משפחה. תומר מחפש זוגיות. הוא מכיר גברים, מביא אותם לאמו, מתוודה על אהבותיו באוזני אחייניו הצעירים. "בכל דור ודור חייב אדם להתחתן", אומר לו אחיינו בן הארבע ומסביר שאי אפשר בשום פנים ואופן שגבר יתחתן עם גבר. הוא חי תקופה באוסטרליה, הוא מציק לאחייניו באמריקה בווידויים על לבו השבור, ובסופו של דבר מוצא אהבה ובונה בית בתל אביב עם אנדריאס מרק, רקדן גרמני יפה תואר. ברק מחפש את עצמו ובינתיים הוא זה שלוקח על עצמו את עיקר הטיפול באמו, שעוברת ניתוחים ושיקום. הוא גם עובר לגור איתה בכפר ידידיה. פעם אחת, כשהיא נופלת, הוא נוזף בתומר: "מה אתה צלם מלחמות? אתה לא יכול להפסיק לצלם ולבוא לעזור?" מכל הילדים, ברק הוא זה שהכי קרוב לאמא שלו. "אין לך מושג איך הוא טיפל בי, הילד המתוק הזה שלי", אומרת נועה. היא עדיין לא ראתה את הפרק שבו אומר ברק לתומר שאמא שלהם היתה רחוקה מלהיות אמא מצטיינת, שהיתה צועקת כל הזמן. "הצענו לה לראות את הפרק הזה ואת כל הסדרה אבל היא לא רצתה. היא אמרה לי שהיא סומכת עלי", אומר תומר. "היא הבינה בשנים האחרונות שיש לה ברירה או להפסיד אותנו או ללמוד לקבל אותנו כמו שאנחנו, והיא קיבלה החלטה מודעת לקבל את הילדים שלה כמו שהם. "היו כמה שנים מאוד קשות, כשרק עברתי לתל אביב ועוד הייתי בארון. מאוד התרחקתי אז מההורים, ובעיקר שגם אצלם היה מאוד קשה. כל העניין של הגירושים שקרו כשהייתי בן 25 היה מוזר מאוד. מבחינתי, הם היו צריכים להישאר נשואים ולשנוא זה את זה ולריב לנצח, אבל באיזשהו שלב נהיה איזה טוויסט מוזר. נהיה מאוד לא נעים לבוא לשם עד שאנחנו הילדים אמרנו להם שלא נבוא יותר אם זה יימשך ככה, והם נפרדו. השבט הזה, של חמשת הבנים ושני ההורים, מתפרק. "כמובן שגם חששנו מאוד מהשאלה איך אמא תסתדר מכיוון שמלכתחילה היא היתה בעמדה של אנטי-גברים. אמא שלי במהלך חייה כאילו סימנה וי על כל מה שצריך לעשות: הלכה לצבא, התחתנה, עשתה חמישה ילדים, בנתה בית, יש לה נכדים ובכל זאת היא מגיעה לבשלותה כשהיא אשה מובסת. וזה מחדד את המסר שלי ושל הסדרה, שהדברים החיצוניים ולהתנהג כמו שצריך זה לא מה שחשוב. "אני מסתכל על ההורים שלי ורואה איזה משפחה יפה הם בנו, ואני מסתכל על האחים שלי שיש להם זוגיות טובה וילדים שהם אוהבים, ואני אומר שאני לא מתקנא בזה בכלל. אני לא רוצה חיים כאלה, זה לא המודל שלי - כמה ילדים יש לך ואיפה אתה חי. אני רוצה חיים מלאים עניין והתרגשות ולמצות את החיים ולבטא את עצמי ולאהוב. העסק הזה של החיים קצר מדי, לא צפוי וחבל לבזבז את החיים על כניעה לכל מיני תכתיבים חיצוניים. הדרך שלי הביתה היא דרך שונה לגמרי משל הורי". נועה אומרת שהיתה במצב קשה כשהיא וצבי החליטו להיפרד. "הייתי לפני ניתוחים. הלכתי על קביים. אבא שלי מת לא הרבה זמן לפני כן, ומאז היתה פה אווירה מאוד עכורה. לא הייתי מודעת לזה אבל אני חושבת שהיה איזשהו קשר בין מות אבא שלי לפרידה. "לחיות בלי צבי למדתי קודם, כשהוא נסע לחמש שנים לחו"ל כשהתאומים היו בני 12. עד אז בכלל לא ידעתי שאני יכולה לישון לבד, אבל הוא נסע וראיתי שאני מסתדרת ואפילו נהניתי מזה. לא הרגשתי שהוא נטש אותי. אף פעם בחיים לא הרגשתי נטושה. היתה לי ילדות מצוינת". בסדרה פעם אחר פעם את מתפוררת כשעוד אחד מהילדים שלך לוקח את הנכדים ונוסע לחו"ל. "זה משהו אחר, זו פרידה מילדים, זה לא נטישה. זה צער על זה שאני לא אראה אותם והגעגוע. וגם הנכדים כמובן". ועל הפרידה מצבי לא הצטערת? "פעם אחת לא בכיתי עליה. ולא שהיה לי עם מי לדבר על הגירושים. לבד קיבלתי את ההחלטה, ולא הצטערתי עליה. בכלל, אני לא חושבת שאפשר לאהוב בן זוג כמו שאוהבים את הילדים". ברק אומר שלבו נחמץ כשראה את הסרטים המשפחתיים מהילדות, ושואל את אמו אם זה לא עורר גם אצלה איזה געגוע למשפחה שהיתה פעם. "אבל מה ההבדל בכלל?" מתרעמת נועה, "החיים לא השתנו בכלל, המשפחה לא השתנתה בכלל, זה רק שהוא כבר לא חלק ממנה". להתחיל בסושי נועה המשיכה את חייה לאחר הפרידה במסלול שבו התנהלו קודם, אם כי הרחיבה את מעגל החברים הגדול שלה, נרשמה לכמה קורסים ויצאה לעבודה עם קשישים. צבי, לעומתה, ביצע מהפך מושלם. לאחר הפרידה הוא גר שנה בנתניה, "וזו היתה השנה הכי פרועה ומאושרת בחיים שלי. חגגתי כמו שלא חגגתי כל החיים והכרתי פתאום המון נשים". אחר כך הוא הכיר את פליאה ועבר לגור איתה, ועבד בייעוץ חקלאי. לפני חמש שנים נסעו לטיול בן כמה חודשים בחו"ל, ביקרו את שלושת הבנים בארצות הברית והמשיכו לדרום אמריקה. לפני כמה שנים הגיעה לכפר נטר משפחה מאוסטרליה. כמתנת פרידה, לפני שחזרו לאוסטרליה, בישל אבי המשפחה ארוחת סושי לצבי ופליאה, ואף השאיר כמתנה את ציוד הסושי שלו והוראות הכנה בכתב. צבי, שטעם לראשונה בחייו סושי, החליט להפוך את עצמו לשף סושי מומחה. הוא שילם לשף היפני במלון קראון פלאזה התל-אביבי כדי להתמחות אצלו במשך חודשים ארוכים בעבודה במטבח, ובמקביל הלך לאוניברסיטה ללמוד קורס בארכיטקטורה ועיצוב יפני ובנה את הגן היפני. אחר כך החל להכין סושי לאירועים ולערוך סדנאות סושי בהיכל הסושי שבנה בביתו. הוא כבר אירח לארוחת סושי אפילו את שגריר יפן, שהתפעל מאוד. "לא רק שעשיתי שינוי של החיים מהקצה אל הקצה בגיל שישים, אני גם מאוד מאושר", הוא מדגיש. "כשהתחתנתי עם נועה זה היה אמור להיות לכל החיים. הייתי מאושר שלושים שנה עם נועה והילדים עד שהכל התחיל לדעוך. עכשיו אני מברך על כך שנפרדנו, לו היינו נשארים יחד היינו מאמללים זה את זה. אבל בסך הכל זה עצוב. הגענו למקום עצוב. לא זה מה שציפינו לו, לא זה מה שבנינו". כשראית בסדרה את הצילומים שצילמת פעם, התרגשת? "כן, מאוד. בכלל, הבנים שלי מרגשים אותי עד היום. נועה היתה מאוד מרגשת אותי". היה לך קשה לראות את תומר עם בני הזוג שלו? "בכלל לא". איך הרגשת כשהוא סיפר לך שהוא הומוסקסואל? "לא היתה לי בעיה בכלל. יש לי חמישה בנים, שאני מחובר אליהם אחד אחד, ועם תומר גם יש לי קשר מאוד מיוחד. תמיד עודדתי אותו להתייחס בגלוי להומוסקסואליות שלו ולהתמודד עם זה כי זה מאוד הטריד אותו. אני חושב שהנושא הזה מעסיק את תומר פי אלפיים ממה שהוא מעסיק אותנו, ובכל דבר שהוא עשה הוא שירבב את זה, אבל רק ב'בדרך הביתה' יש גם סגירת מעגל בטיפול בנושא. אני חושב שזה טוב ועשוי מצוין מבחינה קולנועית. אבל ההומוסקסואליות כשלעצמה זה לא עניין שמטריד אותי בכלל. חוץ מזה גם היה לי אח צעיר ממני בחמש שנים, דן, שהיה הומו". בצער הוא מספר על אחיו דן, שהיה מראשוני ההומוסקסואלים שהתראיינו בטלוויזיה בארץ, בתוכנית הטלוויזיה "טנדו" של ירון לונדון. "כשהוא נחשף ויצא מהארון בגיל ההתבגרות זה היה שבר גדול בשביל אבא שלי, לאמא שלי קצת פחות. זה היה לפני כמעט 50 שנה, אף אחד בארץ לא דיבר על דברים כאלה, הוא לא הצליח להתמודד עם התגובות של המשפחה ונסע להולנד והיה מורה לתנועה באוניברסיטה, והרס לעצמו את הבריאות עם סמים. "לקראת גיל 50 שלו הוא הגיע ארצה. אני אז הייתי בחו"ל והוא גר פה ונועה טיפלה בו והוא הרגיש מצוין, אבל אחר כך הוא עבר לתל אביב ותמיד הוא דיבר על זה שהוא לא רוצה להיות זקן, שהוא לא רוצה להגיע ליומולדת 50 שלו. וכמה ימים לפני היומולדת 50 שלו נועה ואני התקשרנו אליו כדי לשאול אותו איפה הוא רוצה לחגוג והוא לא ענה. אחרי יום-יומיים ביקשנו מתומר וארז שגרו אז בתל אביב ללכת אליו הביתה לברר למה הוא לא עונה, והם מצאו את הגופה שלו". תומר נרעש כשהוא שומע ממני שאביו סיפר לי על דן. "הסיפור של הדוד שלי, שאהבתי אותו אהבת נפש, לא מופיע בסדרה אבל הוא כמעט המנוע שלה. הוא היה הדוד האהוב עלי, הייתי מאוד קרוב אליו. ביקרתי אותו באמסטרדם והוא בא לבקר אותנו בכפר ואני מרגיש יסורי מצפון קשים ביחס אליו. "כשהוא בא לגור בארץ הייתי עוד מאוד מסובך עם ההומוסקסואליות שלי. עבדתי אז בתור מלצר ועוד לא יצאתי מהארון, והדוד שלי היה הומו מאוד נשי מבחינת הזיהוי שלו. פעם אחת הוא בא לחפש אותי בעבודה, היה חורף ואכלנו מרק ואחר כך יצאתי איתו החוצה והוא רצה לחבק אותי לפרידה. אבל אני התביישתי שיראו אותו מחבק אותי, כאילו חששתי שזה יעיד עלי שאני בעצמי הומו. זה מביש אותי היום לומר את זה אבל זה מי שהייתי אז. פחדתי שיזהו אותי עם הדוד האהוב שלי, וזו ההומופוביה בהתגלמותה. הפעם הבאה שראיתי אותו היתה בדירה שלו, כשמצאנו את הגופה שלו. "מה שלקחתי איתי מכל הסיפור הזה הוא ההבנה שהדבר הכי נורא זה שהקריטריון שלך בחיים הוא מה יגידו עליך, ושבגלל דבר כזה אתה מוכן לוותר על קירבה אמיתית. מאותו רגע הפסקתי לשלם את המס החברתי ולהסתתר ויצאתי לגמרי לכיוון השני". וגם על כך הוא שילם מחיר. כשחזר עטור פרסים מאחד הפסטיבלים בחו"ל, רואיין לתוכנית בוקר בטלוויזיה וכך נודע לשכניו ביפו, בשכונת עג'מי, שהשכן החביב שלהם הוא הומוסקסואל. "בעל הבית שלי התקשר ואמר לי שלא כדאי לי לחזור הביתה, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. כשהגעתי לשם ראיתי שניסו לשרוף לי את הדירה והשחיתו לי את האוטו בגלל שגילו שאני הומו". הוא עקר מיפו וקנה לעצמו דירה באזור התחנה המרכזית. ברק אומר שתומר רצה לעשות סדרה שתלך עד הקצה בטיפול שלה בהומוסקסואליות וביחסים בתוך המשפחה, ובסופו של דבר "יצאה לו סדרה שהיא לגמרי מיינסטרים". זו גם הגדולה של "בדרך הביתה", שמוכיחה ששום דבר אנושי, כשהוא מטופל בתבונה וברגישות, לא נשאר זר. האם תומר ואנדריאס יכולים למלא את מקומם של צבי ונועה בתפקיד הזוג הישראלי האותנטי החדש? "גם זו אפשרות" אומר תומר. "אולי זה סוג של הישראליות החדשה".


>> Read the original article at הארץ אונליין