Press review for The Way Home
NRG

רגעים של כולנו

מאת : ארנון גל

אל "בדרך הביתה", הסדרה החדשה של תומר הימן שתשודר הערב ביס, ניגש ארנון גל בחשדנות רבה – כמה קסומים יכולים להיות סרטי וידאו ביתיים של משפחה לא מוכרת? אבל הימן הצליח לרקוח בכשרון רב פרויקט דוקומנטרי מרגש ומהוקצע.

סרטי וידאו ביתיים תמיד נראו בעיני כמו תחליף הולם לכדורי שינה, גם כשמדובר במשפחה שלי – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשפחות אחרות. אולי זו הטראומה מהסרטים המשפחתיים שאבא שלי היה מסריט במצלמת 8 המ"מ שלו ואז עורך בליווי קריינות דרמטית ומוזיקה מאוד לא מתאימה (אלא אם זכרוני מטעה אותי ו"מודרן טוקינג" כן נהגו להופיע באגם החולה לעיתים תכופות). ואולי זו דווקא אותה טעות פטאלית שעשיתי בגיל שש כשהסכמתי להצטלם בעירום, ועוד פרונטאלי, לסרט "משפחת גל – 5" שמאז זכה – בזכות יחסי הציבור האגרסיביים של אמא שלי - ליותר צופים משליחות קטלנית.

כך או כך, אם להיות כן, עם הרקע הזה ועם אפס ציפיות ניגשתי לסדרה החדשה של תומר הימן, "בדרך הביתה". הפרויקט הזה, שישודר החל מהערב (ד') ביס דוקו, נשמע כמו עוד מיזם דוקומנטרי יומרני אך מעורר פיהוק: הימן ("תומר והשרוטים", "אביב", "בובות נייר"), מתעד אובססיבי של חייו ושל כל הסובבים אותו, אסף מאות שעות של חומרי גלם משפחתיים ואישיים שצילם במשך למעלה מ-15 שנים. הוא הסתגר בחדרי העריכה עם אחיו ברק ועם העורך רון גולדמן וביחד הם זיקקו את הכל לארבע שעות המחולקות לשמונה פרקים בני חצי שעה כל אחד - הרבה מעבר לזמן שהצלחתי לשרוד כל סרט משפחתי אחר. מה גם שעל הדי-וי-די עם פרקי הסדרה ששחררה חברת "יס" לעיתונאים מובטח שיהיו שם "צחוק ודמע, כעס וכאב, אובדן ושיגעון ובעיקר הרבה אהבה" – ובמילים אחרות: קשקוש-מקושקש-שלא-ממש-הצלחנו-להבין-בעצמנו--אז-חשבנו-שאם-נשרבב-את-המילים-צחוק-ודמע-לא-תצליחו-להבחין-בכך-או-לכל-הפחות-תרדמו-כבר-בשלב-התיאור. ובכן? ב"יס" אכן לא דייקו. אחרי צפייה בשלושה מתוך שמונה הפרקים אני יכול לקבוע ש"בדרך הביתה" היא הרבה יותר מצחוק ודמע, למרות שלא חסר בה גם אף אחד מהרכיבים הללו. איך לומר את זה בלי להישמע נלהב מדי? "בדרך הביתה" היא יצירת מופת דוקומנטרית שמכה אותך בבטן, מכווצצת לך את הלב ומוציאה אותך למסע שממנו קשה מאוד לחזור לאותה נקודה.

ההצלחה של "בדרך הביתה" נעוצה בראש ובראשונה ביכולת הנדירה של הימן לגרום לאנשים הסובבים אותו להתערטל מול המצלמה, בסיטואציות הכי טעונות ורגישות. בתהליך הפרידה של הוריו, כשהקן המשפחתי בכפר ידידיה הולך וננטש, בתהליך היציאה מהארון, כשהוא מתאהב ונפרד מבני זוגו – המצלמה תמיד שם, ותמיד מצליחה לחדור לקרביים של הגיבורים שמתמסרים לה בקלות מפתיעה. דווקא הימן עצמו, למרבה האבסורד וכפי שמטיחים בו לעיתים חלק מהסובבים, נשאר מוגן ומרוחק יחסית מאחורי העדשה, אבל המיקום הזה מעניק לו את היכולת לפרק את הסיטואציות היומיומיות של חייו – את הכאבים, המשברים והשמחות – ולחפור בהם עד היסודות. גם העריכה המופתית של הסדרה משחקת כאן תפקיד חשוב. נדרשת יד אמן של ממש כדי לקחת כל כך הרבה שעות של חומרי גלם יומיומיים ובלתי ניתנים לתיסרוט מחדש ולרקוח מהם סדרה שקשה מאוד לחכות עד הצפייה בפרק הבא שלה. העלילה לא כוללת שום דבר שלא תמצאו בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו. אבל ההרכבה המופתית והלא צפויה של הפאזל הזה, הופכת את התהליך הזה למרגש ומרתק כל כך ומאפשרת לצופה להיקשר לדמויות ולהתחבר למשך ארבע שעות לסיפור חיים של משפחה שלמה. נדמה לי שעוד לא נתקלתי באף תסריטאי הוליוודי שמסוגל להפוך עלילה שגרתית ויומיומית כזו לחוויה כל כך מטלטלת ועוצרת נשימה. וזה עוד לפני שדיברנו על הבחירות המוזיקליות המוצלחות של ישראל ברייט ועל הביצוע המרטיט של רונה קינן לשיר הנושא של הסדרה. אבל הסוד האמיתי של הסדרה וגם זה שהופך אותה מפורנוגרפיה ליצירת מופת של ממש, היא העובדה שהדרך שבה קיפלו האחים הימן את הסיפור האישי שלהם, מאפשרת לכל אחד מהצופים להתחבר ולמצוא בה משהו מהסיפור האישי והמשפחתי שלו. "בדרך הביתה" היא הרבה יותר מסיפור על משפחה אחת ספציפית שנדרשה להרכיב את עצמה מחדש: זה הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו ושל כולנו יחד ותיאור מזוקק ומדויק של הפער העצום בין האשליות והחלומות לבין המציאות, בין הצורך לשוב ולהישען על התא המשפחתי המוכר מפעם לבין הרצון בהתפתחות אישית של כל אחד ממרכיביו, ובין ישראל התמימה ושל כפר ידידיה לפני 30 שנה, לבין ישראל האורבנית והמפוקחת של היום. בדיוק בגלל זה, "הדרך הביתה" היא ממש לא רק הדרך הפרטית של תומר הימן. עשו לעצמכם טובה ותתפסו איתו טרמפ.


>> Read the original article at NRG